ההודה

הי צעיר, הקשב לזאת האמרה:                      Menino escuta esta toada:
הדרך הנכונה –                                                            O lance certo -
לעתים קרובות מוטעית.                                 Muitas vezes está errado
בהודה, בעל הניסיון                         Na roda, quem já está classificado
תמיד מגיע מצויד בחיוך               Leva sempre o sorriso que desanuvia
המפשק שפתיים, או עם מבט                        O lábio, ou então um rosto
המביע רק חידה.                                          Que é como uma charada.
(Nestor Capoeira)

roda velha

roda velha

 

כללי התנהגות*
פוסע בארץ זרה- דרוך בזהירות על הרצפה

 Pisando em terras alheias- pise no chão devagar

(עממי)

מאיפה מתחילים?

אפשר למצוא הודה במגוון גדול של מקומות: על אספלט הרחוב, בכיכר השוק, במורד משובץ אבנים – לכל מקום יסגל הקפואריסט את משחקו. המסטרה (או בכיר המשתתפים) בוחר במקום המאפשר לו תצפית טובה על הסביבה ועל אנשים שמתקרבים, בעוד גבו יהיה מוגן בד"כ ע"י קיר או גזע עץ וכו' (בתוך מבנה נהוג לעמוד עם הגב לקיר כך שהפנים מופנות כלפי הפתח כדי לראות את הנכנסים). בידיו הוא אוחז את הכלי המנהיג את ההודה – בירימבאו הגונגה, ומתחיל להקיש עליו צליל פתוח שהוא אות הקורא להתארגנות ההודה.

*כמו בכל שמירת מסורת יש פירושים לכאן ולכאן ויש המקפידים פחות. המטרה פה, כאמור, היא לתת מושג כללי על חשיבות שמירת החלק המסורתי של הקפוארה.

היווצרות המעגל

לצדי הגונגה מתייצבים הנגנים האחרים בסדר קבוע: המדיה, הויולה, בשני הצדדים שאר

הכלים (אטבקי, פנדירו, אגוגו ורקורקו)* ושאר המשתתפים משלימים את יצירת המעגל. יש

הודות (בד"כ של אָנְגוֹלֶרוֹס) בהן הנגנים ישובים על ספסל.

מתחילים לנגן

הגונגה מתחילה, בד"כ בנגינת מקצב איטי,  ושאר הכלים מצטרפים לפי סדר קבוע: המדיה,

הויולה ושאר כלי ההקשה. בעקבות התזמורת פוצחים שאר הנוכחים במעגל במחיאות כפיים קצובות. אצל האנגולרוס נהוג שכלי ההקשה מצטרפים רק בתחילת הקנטו ג’י אנטרדה.

roda illustraion

roda illustraion

לרגלי הבירימבאו

המסטרה מסמן בהטיית הבירימבאו לכיוון מרכז ההודה, ושני שחקנים, ותיקים ומנוסים,

ניגשים ראשונים לכרוע לרגלי הבירימבאו. הירידה נעשית תוך מתן כבוד לבירימבאו

וזהירות מהשחקן השני – למרות שהמשחק עדיין לא החל הסכנה להתקפה קיימת כבר עכשיו. תוך כדי המתנה לאות הפתיחה מבצעים השחקנים תנועות שונות כתגובה למילות השיר, מסמנים סימונים המביעים בקשת עזרה מכוחות עליונים (ציור על הרצפה – מהאמונה האפריקאית, סימון צלב על החזה – מהאמונה הנוצרית), נוגעים בבירימבאו, או פשוט מחכים ומתרכזים לקראת הכניסה למעגל.

 *כמובן לא נמצא תמיד את כל הכלים, וקיימות מסורות שונות לגבי סדר עמידת הכלים.

מתחילים לשיר

קריאת ה"יֶהה" נשמעת מפי המסטרה ואז הוא פותח בשירת לָדַאִינְיָה*. לפעמים מי שישיר יהיה אחד הנגנים או אחד מהשחקנים שכורעים לרגלי הבירימבאו, או סתם מי ממשתתפי המעגל הידוע בקולו המשובח – בכל מקרה נהוג שהזמר עומד בצמוד לתזמורת.

האות לכניסה להודה

ראש ההודה 'מאשר' לפתוח במשחק אם בסימון עם הראש או בהטיית הבירימבאו כלפי מרכז ההודה. בהודות רבות תשמש שורה ספציפית בחלק השני של הלדאיניה כסימן להיכנס כמו “iê vamos embora”  (יהה הבה נצא לדרך) או “iê dá volta ao mundo"  (יהה הסיבוב של העולם). נוהג אחר הוא לפתוח במשחק רק כשיתחיל חלק הקוהידו שבסיום הלדאיניה.

התחלת המשחק

השחקנים יוצרים קשר עין, נוגעים זה בידי השני ומתחילים ביחד את המשחק. תנועות כמו אַאוּ, קֶדָה גִ’י הִי או הוֹלֶה (בד"כ כאלה בהן הידיים נוגעות ברצפה) נפוצות בתור פתיחה למשחק.

 דממה אחזה במשתתפי ההודה של מסטרה בימבה כאשר במרכזה התייצב לפתע זר גדול וחזק, על חזהו תלויה פָּטוּאָה*, ובקול רם הכריז "באתי מהֶקוֹנְקָבוֹ* במיוחד בשביל לשחק אתך מר מַשָדוֹ". האמירה המתריסה ומשפילה כלפי המסטרה הקפיצה מיד כמה מתלמידיו שרצו לתבוע את עלבונו אבל בימבה עצר אותם והזמין את הזר החצוף לרגלי הבירימבאו. זה מול זה כרעו צעיר גדל גוף וחסון שכל ישותו מקרינה תעוזה וביטחון בכוחו להביס כל יריב ומולו המסטרה הזקן, גופו הגדול רפה וכפוף קמעה, וניכר על רגליו שכבר לא נעות כבעבר.

הבירימבאו התחיל לנגן כאשר בצד התלמידים כבר מוכנים להיכנס ולנקום בזר החוצפן. המסטרה

פצח בלדאיניה:

יההה

הייתי בביתי נינוח ושליו

בלי דאגה כלשהי

פתאום שמעתי קול של נקישה על הדלת

*כאמור יש הודות הנפתחות במקצב או בסוג אחר של שיר.

*הפטואה הוא קמיע בו משתמשים קפואריסטים רבים.

*הקונקבו הוא אזור במדינת באהיה.

הלכתי לראות מי זה היה, ולא ראיתי אף אחד

זו רק הרוח הנושבת בעלים שבצמרות העצים

יה התרנגול קרא – יה תרנגול קרא קמרדה

יה הסיבוב של העולם – יה הסיבוב של העולם קמרדה.

המקצב היה של סאו בנטוֹ גרנגִ’י דה רז’יונל, הגונגה בקולה העבה והויולה מקפצת-מתנגדת למקצב; הכל ביחד יצר מתח כשל אבק שריפה המצפה לניצוץ. אחד הנגנים החל לשיר: "הכה הכה בשחור, בשחור אתה לא מכה" ושני השחקנים לחצו ידיים וסימנו על הרצפה כדי לעורר את עזרת האוֹרישה*. על פני המסטרה הייתה נסוכה הבעה אדישה בעוד חיוך קטן בזויות פיו של הצעיר העיד על ביטחונו העצמי.

ובאוויר היה ריח של קרב עם דם…

הצעיר יצא באאו פתוח ויפה המבליט את כל שריריו והפוטנציאל הטמון בהם. האאו של המסטרה היה מגושם, סגור וגופו נע בכבדות. אבל היה זה אאו קצר ומהיר שבסיומו נשלחה הרגל בבעיטת פטיש (מָרְטֶלוֹ) אדירה שתפסה את הצעיר בהפתעה, עוד בטרם רכש יציבות. הצעיר, שמצא את עצמו עף כמה מטרים ונוחת על קהל הצופים, קם נדהם, אוחז בידיו את פיו המדמם ויורק חתיכות

של שיניים שבורות. "מה קרה? מה זה, מסטרה?" גמגם בהפתעה. המסטרה, תוך כדי סימון

להמשיך בהודה כרגיל, פלט בחוסר עניין: "זאת, הייתה הרגל שלי ילדי" ויותר לא התייחס אל הצעיר.

הבירימבאו ניגן ומסטרה בימבה המשיך את שירו:

"אף אחד לא נקש על הדלת.

זו רק הרוח הנושבת בעלים שבצמרות העצים".

 מְשַחֲקִים

לא נהוג להתחמם לפני תחילת הודת רחוב והקפואריסטים מנצלים את פתיחת המשחק גם לשם כך. שני השחקנים מקיימים את החוק הבסיסי ביותר בתוך ההודה: מודעות בכל רגע לתנועתו של השחקן השני. באותו זמן קשוב הקפואריסט גם לצליל הבירימבאו, לקצב שהוא מכתיב, וכן לשירה. גבול המשחק הוא ההודה, ושחקן העומד לצאת מהתחום עלול לקבל מאחד הצופים דחיפה שתחזיר אותו למעגל.

מנגנים

'מנצח התזמורת', הבירימבאו, שומר על קצב אחיד או מגביר את מהירותו בשלב מסוים, אבל בד"כ לא יאט אלא אם כן תופסק הנגינה ותתחיל מחדש. שאר הכלים שומרים על הקשבה ועל באלנס מתאים בין צליל הבירימבאו וכלי ההקשה השונים. המשתתפים בהודה שמחליפים נגן שהתעייף או אחד שרמת נגינתו פוגמת בהרמוניה, עושים זאת בהדרגתיות כך שלא תפגע ההמשכיות של הנגינה.

*אוֹרִישָה הם אלי דת הקנדומבלה האפרו-ברזילאית.

שרים

הזמר מקשיב לנגינת הבירימבאו, צופה במשחק המתנהל בהודה, ובוחר בשיר שיתאים למקצב ולאופי המשחק. זמרתו מעוררת את המשתתפים במעגל לענות ומפיחה חיים במשחק המתנהל בפנים, ואם רמת השירה לא תהיה מספקת הוא יוחלף*.

'קניית משחק'

שחקנים הממתינים לרגלי הבירימבאו לסיום המשחק יכולים לסמן לזוג בתוך המעגל על רצונם להיכנס. אחד מהעומדים במעגל שרוצה לקנות משחק ממתין להזדמנות מתאימה ואז נכנס להודה תוך כדי סימון לשחקן שברצונו להחליף לצאת (נהוג להחליף את זה מבין השניים שנמצא בהודה זמן רב יותר).

'פסק זמן'

השחקן, אחרי שהפיל את בן זוגו או התעייף, מתחיל להקיף את המעגל נגד סיבוב השעון בווֹלְטָה דוֹ מוּנְדוֹ (סיבוב של העולם). השני עוקב אחריו אך שומר על מרחק בטחון. בשלב מסויים מזמין יוזם פסק הזמן את השני מתחת לבירימבאו ומחדש את המשחק (חידוש המשחק יכול להיות גם פשוט תוך כדי ההקפה).

צורות נוספות לפסק הזמן הם הסוגים השונים של השַמָדָה (מבוצע בד"כ במשחק האנגולה).

שאמאדה של אנגולה

שאמאדה של אנגולה

 

הכבוד

התנהגותו של השחקן בהודה וצורת משחקו קשורים לעתים קרובות לחוקי הכבוד. כבוד

למסטרה, לשחקנים ותיקים וכמובן לאלה המסוכנים. כך למשל יזהר הצעיר מלסמן בעיטות

או הפלות לשחקן הוותיק וכן לא יסרב לרצון הוותיק להחליפו בנגינה על הבירימבאו

(אפילו אם רק זה עתה החל לנגן).

*יש לציין שבעוד שהנגינה מהווה תנאי בסיסי לקיום ההודה, יש הודות בהן השירה לפעמים פוסקת.

סיום משחק

אחד השחקנים עוצר את משחקו, מסמן לסיום ויוצא, או מזמין את השני לרגלי הבירימבאו שם הם לוחצים ידיים ויוצאים. כשהמסטרה רוצה לסיים את המשחק הוא קורא 'יהה' או מסמן ע"י ניגון טון פתוח על הבירימבאו והטייתו כלפי מרכז ההודה.

סיום ההודה

בד"כ האחראי על ההודה קורא: 'יהה'*, הכלים מפסיקים בבת אחת את נגינתם והשחקנים את משחקם.

שפת המשחק

באתי לכאן                                            Eu vim aqui foi

לשם השעשוע                                            Pra vadiar*

שחק אותה, שחור, תשתעשע              Vadia, nêgo, vadia

שחקו אותה, עמך, השתעשעו             Vadia, povo, vadia

(עממי)

יש המכנים את הקפוארה 'ריקוד החופש', ואמנם המשכיות וחופש שולטים בתנועת השחקנים ובמהלך ההודה. המשכיות היא צו ההודה ואילו החופש הוא בביטויו של השחקן.

המשחק מתחיל בשיתוף פעולה; שני השחקנים כורעים לרגלי הבירימבאו, נוגעים האחד בידי רעהו ופותחים בדו שיח. את הפעולה בה יוזם השחקן בעיטה מכנים שָמָה (קריאה) ותשובתו של השני תהיה בד"כ בעיטה שתשתלב עם התנועה.

המוסיקה שמניעה את ההודה לא מפסיקה וכך גם המשחק זורם ואינו עוצר. הקפואריסט שואף לנוע בהודה בחופשיות ומנסה להגיע לחלקים הפנויים של העיגול. לכאורה תנועת

השחקן השני מפריעה לו אבל דווקא המגבלה הזאת היא הזדמנות להוכיח את יכולתו לאלתר, וכאשר דרכו תיחסם הוא ישנה מיד כיוון כדי ששטף המשחק לא ייעצר. ז'וֹגוֹ גִ’י דֶנְטְרוֹ – ז'וֹגוֹ גִ’י פוֹרָה (משחק בפנים – משחק בחוץ) זה הבסיס לתנועת השחקנים, כשהמיומנים שבהם נראים כאילו הם 'מסתבכים' בינם לבין עצמם, יוצרים מעין פלונטר, ואז מצליחים 'להתיר את הקשר' ולחזור לנוע בחופשיות. אבל מיומנותו האמיתית של השחקן תתגלה כאשר יריבו ישלח בעיטה או הכשלה מפתיעה…

המשחק בתוך המעגל נושא לעתים קרובות אופי היתולי וכל אחד מחפש הזדמנות כדי לסדר

את השני. דו השיח אינו בין חברים הסומכים זה על זה אלא בנוי על העיקרון של יצירת ציפיות ושבירתן – כך למשל יקרא האחד לרעהו דרך בעיטה סיבובית וכאשר זה יענה

*יש לציין שצורת הקריאה של ה'יהה' משתנה בהתאם לשימוש השונה שלה בהודה.

*וָדִיָה – מילולית פירוש המילה הוא לשוטט בחוסר מעש. בעבר השתמשו גם במשמעות של לשחק קפוארה.

בבעיטה סיבובית לאותו הכיוון יפר הראשון את 'שיתוף הפעולה' בסימון הכשלה או

בבעיטה ישרה נגד כיוון התנועה כדי לסמן פגיעה בפנים. גם בחלקים היותר טכסיים חבוי כדי פסק הזמן שהוא עצמו יזם יפתיע בבעיטה אחורית את יריבו הצועד מאחוריו.העיקרון הזה כמו למשל במקרה בו יזמין הקפואריסט את בן זוגו ל'סיבוב של העולם' ותוך

רודה שחור לבן

רודה שחור לבן

 

אבל גם תחת הסכנה האורבת לו יוכיח הקפואריסט את יכולתו להמשיך בזרימת המשחק. על ניסיון ההכשלה יגיב בתנועת התחמקות, ואם לא יספיק ינסה ליפול באופן שיאפשר לו להמשיך בתנועתו כאילו כלום לא קרה. השניים לא נוגעים זה בזה והרגע בו אחד אוחז את השני כדי להפילו הוא קצר ביותר ומיד אחריו הם שואפים לחזור לתנועה חופשית. ה'נקמה' על הפלה או סימון בעיטה אינה מיידית בהכרח, ויכולה להגיע בהמשך המשחק או אפילו בהודה אחרת.

היצירתיות בשילוב התנועות והוירטואוזיות הם סוג של הפגנת שחרור תחת מגבלות שיווי המשקל הקשור במבנה הגוף ובכוח המשיכה. החופש מגיע לידי ביטוי גם בחיוך ובתיאטרליות הקומית אל מול פני הסכנה כך, אחרי שבעיטה חזקה חלפה כחוט השערה מראשו, יעשה את עצמו הקפואריסט רועד מפחד או שיגיב בהצטלבות – כאילו הוא מודה לאל שהבעיטה לא פגעה בו.

הצופים בהודה נוהגים להיות חלק מהמשחק בהערות או מבטים המבטאים את דעתם על המשחק. הם יעריכו שחקן המפגין יכולת גופנית מרשימה, את זה הזריז או בעל אומץ הלב, אבל יותר מכל יוערך בעל כושר האלתור והערמומי. אחד שמצליח לסדר את השני ולסמן הפלה, או מטעה, משנה כיוון, ומגיע לאחורי יריבו, וכמובן זה שלמרות שהופתע וכמעט איבד את שיווי משקלו, מצליח להתחמק או לאלתר התקפת נגד מוצלחת.

בעבר היו קפואריסטים מגיעים במיטב מחלצותיהם להודה של יום ראשון, ובד"כ הייתה זאת חליפה בצבע לבן. מצד אחד היה זה כדי להגיד 'באתי לחגוג', 'באתי להופיע', ואמנם השתמש השחקן בתנועות אקרובטיות גם כדי להרשים, בתנועות היתוליות כדי להצחיק ובמיומנות קרבית כדי להוכיח את כוחו בפני הנוכחים. אבל בסוף ההודה הוא היה צריך להוכיח את יכולתו האמיתית בכך שלמרות התנועות הקרובות לרצפת הכיכר המלוכלכת נשארה חליפתו צחה כשלג.

במיוחד היה 'נבדק' ניקיון המכנסיים באזור הישבן

אומנות הלחימה 

עלינו להיכנס ולצאת                          Temos que entrar e sair

לעשות עצמנו הולכים… ולא ללכת   Fazer que vai mas não vai

להתכוון להגיע… ולא להגיע       Fazer que vem mas não vem

ובסוף ללכת.                                                       E acaba indo

(Onça Tigre)

בחנו עד כה את מהותו המשתנה של הקפואריסט – נגן, זמר, שחקן אקרובט וכו', אבל לכל מי שנכנס להודה ברור שלפני הכל הוא חייב להיות לוחם. על טיבה של הקפוארה כאמנות לחימה ננסה לעמוד בעמודים הבאים.

תכונות ואסטרטגיות הלוחם.

הזריזות היא תמצית המלחמה

(סון טסו, חכמת המלחמה)

כי בתחבולות תעשה לך מלחמה

(משלי כד ו)

התכונה הפיזית החשובה אצל לוחם הקפוארה היא הזריזות אבל התכונה היותר חשובה היא זו השכלית – הערמומיות. שתיהן ביחד מאפשרות להפתיע – וזהו נשקו החשוב ביותר.

רוב שמות התואר המיוחסים לקפואריסט (מָלַנְדְרוֹ, מַנְגִ’ינְגֵרוֹ מַלִיסְיוֹזוֹ) משמעותם ערמומי. לעתים הכוונה היא לזה ש'יודע להסתדר' או 'לסדר את השני' – לפעמים לערמומיות יותר תוקפנית. שורשי המילה מנג’ינגרו למשל, מגיעים מאנשי האמונות והכשפים האפריקנים ובקפוארה הכוונה בד"כ היא לאלה המשתמשים בתכסיסים כדי לגבור על יריביהם.

מי שלא מסתדר בעזרת מנגִ’ינגה לא נושא פטואה

 Quem não pode com mandinga não carrega Patuá

אם לא תדע להשתמש בערמומיות גם קמיע לא יוכל לעזור. אמרה זו, מהידועות בקפוארה, מזהירה את אלה החושבים שרק בעזרת הכוח יוכלו לנצח (כדאי לקפואריסט לשנן גם את האמרה המקבילה: עודף של ערמומיות-  מכשילMalandragem demais – atrapalha).

'שדה הקרב' הוא הרחוב, הסמטאות, המזח והכיכרות, וזה בא לידי ביטוי לאורך המאה ה-19, בין השאר, במאבקים בין המאלטות על השליטה ברחובות העיר ריו. היום מופיע האלמנט הקרבי בעיקר בזירה של הקפוארה – ההודה.

ההודה היא עגולה ולכן כל הנקודות בהיקף שוות בכוחן בעוד המרכז שולט על כל המעגל.

יש הבוחרים באסטרטגיה של 'כיבוש' המרכז כדי לשלוט במשחק בעוד אחרים מעדיפים לשחק בהיקף שם משנה הקפואריסט את מיקומו וכך שולט דרך ההטעיה. בּוֹקָה גִ’י אֶסְפֶּרָה (הפה המחכה), זהו כינוי לשחקן הממתין כל הזמן לשני שייזום ויבעט ורק אז הוא מגיב. יש כאלה המעדיפים לנוע רחוק מיריבם ואז להתקיף בפתאומיות ויש שישחקו קרוב ופתוח כדי למשוך את השני להיכנס למשחק משולב אותו ינצלו ברגע המתאים, אבל ההתקפה המייצגת את הקפוארה יותר מכל היא זאת שבאה מלמטה.טקטיקות רבות והבסיס לכולן היא יכולת ההסוואה.

רודה עתיקה

רודה עתיקה

איזהו מצביא משכיל בהתקפה, שיריבו אינו יודע על מה יגן.

ואיזהו משכיל בהגנה, שיריבו אינו יודע מה יתקיף.

(סון טסו, חכמת המלחמה)

הקרב של הקפוארה הוא לא ישיר. כמו העכביש העוטף קורים סביב קורבנו ואז עוקץ, כך פותח הקפואריסט בסדרה של תנועות והטעיות המנסות להחביא את ההפתעה שתגיע בצורת בעיטה או הכשלה, והז’ינגה היא הבסיס להסוואת כוונותיו של הלוחם. ההתנודדות מצד לצד מרגילה את השני לתנועה הנראית לא מסוכנת אבל הגמישות של הז’ינגה טומנת בחובה פוטנציאל ל'עקיצה' לא צפויה. מיקומו ותנועתו של הקפואריסט משתנים כל הזמן; פעם ישחק למעלה, לעתים קרוב לרצפה, על הרגליים או על הידיים, לפתע נראה גדול ואז כל גופו מתכווץ ונעשה קטן…

למבטו של הקפואריסט תפקיד חשוב ואף הוא משתנה: פרונטלי, מהצד, בין הרגליים ואפילו מלמטה למעלה (למשל בעמידת הידיים). בעלי הניסיון חוזים את תנועתו הבאה של יריבם לפי כיוון מבטו ולכן יתאמנו כדי שמבטם לא יסגיר את כוונתם; עיניהם יסתכלו לכיוון מסוים אבל בעצם יראו לכל הכיוונים (אוֹלְיָר סוֹסְלָיוֹ). תכונות אחרות הקשורות לראייה במובן רחב יותר ומשחקות תפקיד חשוב בחכמת הקרב: גוֹלְפִּי גִ’י וִיסְטָה (מכה של ראייה) המתייחס ליכולת לתפוס במהירות מצב מפתיע ולהגיב בהתאם, והוִיזַאוּ דוּ ז’וֹגוֹ (ראיית המשחק) המאפשר לתכנן כמה מהלכים מראש כדי להכין את ההפתעה.

לשם הסוואה וכריית מלכודות משתמש הקפואריסט גם באמצעים תיאטרליים ובהומור… יש כאלה שעל פניהם יופיע תדיר חיוך, גם כשהקרב הוא אלים. יש העושים עצמם עייפים או שיכורים יש שצולעים כאילו עיקמו רגל או סתם לא שמים לב לתנועת היריב, ואז כשזה רוצה לנצל את ההזדמנות יפתיעו אותו בתגובה מהירה. אפילו בסיום המשחק, כאשר השניים לוחצים ידיים, הם נזהרים שמא אחד ינצל את חוסר מוכנותו של השני ויתקיף אותו.

 עיתונאי, בעת ראיון, הצמיד לפתע את קצה העט לחזהו של מסטרה בימבה ושאל: "ואם זה היה אקדח, מה הייתה עושה מסטרה?".

המסטרה המפורסם והבלתי מנוצח, גדל גוף וחסון, ענה ללא שהיות: "הייתי מת, בני".

 פְּרָה וָלֶה ('על אמת')

 "בשביל להרביץ לא צריך לפגוע" (para bater não precisa dar pancada)– כך טוענים רבים מהמסטרים. כאשר הבעיטה מסמנת פגיעה 'בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים' היא מראה את שליטתו ואת נצחונו של הלוחם הרבה יותר מאשר אם היא תפגע. לכן במשחק הקפוארה מסמנים ולא פוגעים… אבל לא תמיד.

לקפוארה יש גם צד אלים יותר – כזה המבקש הכרעה. אלו יכולים להיות מקרים של חיסולי חשבונות בגלל פגיעה בכבוד, על רקע רומנטי או בשל יריבות בין בתי ספר שונים, או סתם שחקנים ש'מחפשים את זה'. במקום בו אתה מתאמן אתה מכיר את כולם אבל בהודת הרחוב אין לדעת מי ייכנס מולך ולכן רק בעלי הניסיון הולכים לשחק שם וגם אז יגיעו מלווים לפחות בחבר אחד כדי שיחליף אותם במקרה הצורך. המנוסים מגלים את כוונות יריביהם לפי התנהגותם כבר לרגלי הבירימבאו, במשחק עצמו 'מגלים טפח ומכסים טפחיים' וכל הזמן פוקחים עיניים כדי להיות מוכנים להפתעות.

שריקות בוז רמות מלוות בפרצי צחוק ובדיחות על חשבונו קדמו את פני הקפואריסט שצעד לעבר הזירה שבאולם פיוֹלינוֹ בעיר סאו פאולו. ארתור אמידיו היה קפואריסט ידוע בבאהיה, אבל בסאו פאולו של שנות ה-50 התייחסו בזלזול ליכולת הקרבית שטמונה בריקוד המוזר של השחורים מבאהיה, במיוחד כשמול אמידיו התייצב לוחם נודע של קרב המגע הברזילאי שכבר ניצח כמה מתלמידיו של בימבה.

כשעלה על הזירה התקבל אמידיו במטר של יריקות ואף ביצה פגעה בראשו. אבל הקפואריסט נראה כאילו כל זה לא נוגע בו ובפנים רוחו הייתה נחושה. ברגע שניתן האות לפתיחת הקרב יצאה מפיו שאגה שהידהדה בכל האולם הגועש והיממה את יריבו שנפל ארצה בחוסר אונים. באולם השתרר שקט מוחלט וקהל הצופים המופתע חיכה לראות את המכה שישלח אמידיו ביריבו ששכב חסר הגנה, אבל הוא סימן ליריבו לקום.

זה היה סופו של הקרב.   

מרפק לפנים, בעיטות לאיברים רגישים, אצבעות לתוך העיניים, נגיחה אחורה – ברגע האמת אין חוקים מלבד זה של ההישרדות. הקרב במהותו זה סדרה של הטעיות המכינה את הקרקע להתקפה מפתיעה קצרה ואלימה, והקפואריסט יימנע מהתגוששות או היאבקות מיותרת. לכל אחד יש את 'ארסנל הנשק' המיועד ל'יום הדין', בעבר השתמשו באָלָה ואפילו בסוג של כובע בעל שוליים קשים אותו היו מטילים, אבל הנשק היותר מפורסם של הקפואריסט הוא הסכין.

כאשר שואלים היום מסטרים זקנים על השימוש בסכין הם מתחמקים ממתן תשובה. השימוש היה נפוץ מאד במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אבל כאשר הקפוארה התחילה לקבל הכרה מהחברה הברזילאית, והפכה לאמנות לחימה ולספורט מוכר, היה צורך לאסור על השתתפות הסכין בהודות בגלל הפציעות ומקרי המוות שנגרמו בעטיה.

בשימוש היו כמה סוגים של סכינים אבל הנַבָלְיָה (תער) היא המפורסמת בהם. החוק אסר כמובן על נשיאתה ולכן הסתירו אותה הקפואריסטים במקומות מגוונים: בתוך הנעליים, מתחת לבגדים ובשולי הכובעים הרחבים אותם היו חובשים. כאשר היו מלווים את תהלוכות החוגגים שצעדו ברחובות העיר, שמשו אפילו השמלות של הרוקדות בתור מקום מחבוא.

ברגע האמת היו שולפים את הסכין בלי שהשני שם לב ומתכוננים להתקפה. כשהיד תפסה בה, היו קושרים לפעמים את הנבליה עם גומי לפרק כף היד כך שאחרי שמטילים אותה היא תחזור. אבל ההפתעה ציפתה ליריב כאשר הנבליה הייתה אחוזה בין אצבעות כף הרגל, והבעיטה הסיבובית שנשלחה לעברו איימה להשאיר סימן על עור פניו במקרה הטוב ולחתוך את גרונו במקרה הלא נעים… זאת כנראה אחת הסיבות לכך שחלק מה'אופנה' של הקפואריסטים בימים אלה היה לחבוש מטפחת ממשי על הצוואר­, משי, שהיה חסין בפני חיתוך של הנבליה.

מספר מסטרה פשטיניה: "בזמנו השתמשתי גם בסכין קטנה בגודל של מפתח. הסכין הגיעה עם להב אחד וטבעת חיבור. אבל אני, בגלל שהייתי מאד 'חביב', ומאד אהבתי את אלה שדרשו את רעתי, דאגתי שצדה השני של הסכין יושחז אף הוא. אם יכולתי הייתי מבקש להשחיז צד נוסף, אבל זה בלתי אפשרי אז הייתה סכין עם שני להבים. ברגע הנכון פירקתי את הבירימבאו וחיברתי את הסכין וכך השתמשתי בה. כי הקפואריסט, כמו שהוא עושה ז’ינגה כך הוא מסתובב על ראשו, כך גם מדמם ומגן על עצמו. לקפואריסט מנטליות המתאימה לכל, וככל שהוא רגוע יותר כך הוא משתבח".                                                                                   (מתוך תקליטו של פשטיניה)

 המוכנים גם למקרה בו יאלצו להגן על חייהם. התנאי להשתתפות הוא פשוט:היום, כאמור, האופי הספורטיבי של הקפוארה והשינויים בחברה הברזילאית אמנם מאפשרים ביטוי לצד הקרבי אבל מונעים את הצד האלים. למרות זאת קיימים בברזיל מקומות מעטים בהם עדיין מתקיימות הודות רחוב מסוכנות ואליהן מגיעים רק אלה

בעיטת העטלף

בעיטת העטלף

 

נכנס מי שרוצה                    Entra quem quiser

יוצא זה שיכול                            Sai quem pode

*  *  *

יום אחד ישב מסטרה פשטיניה יחד עם כמה מתלמידיו, ובעודם מעלים זיכרונות החל לגולל סיפור מהעבר.

באותם ימים, לפני שפתח בית ספר ללימוד קפוארה, היה לפשטיניה קיוסק קטן ליד מקום מגוריו. יום אחד, בעודו משוחח עם חברו אסקלבינוֹ שהיה קפואריסט ידוע בהודות של באהיה, הגיע למקום שיכור והחל להתגרות בהם. אסקלבינו דחף את השיכור כדי להרחיקו וזה לא נותר חייב ושלף סכין משוננת. שוב ושוב התחמק אסקלבינו ממכות הסכין שהונחתו לעברו, וברגע שנוצרה הזדמנות החל לברוח במורד הרחוב כשהשיכור בעקבותיו.

השניים נעלמו עד מהרה אבל הזעקה מקפיאת הדם לא אחרה להגיע. כבר לאחר כמה דקות

התפשטה בכל העיר השמועה שגופתו של השיכור נמצאה מוטלת באחת הסמטאות כשסכינו תקועה בלבו.

כשנעצר ע"י המשטרה הכחיש אסקלבינו שהיה חמוש וטען שלא היה לו כל קשר למקרה הדקירה. המשטרה נאלצה לשחררו מחוסר הוכחות והוא שב לשחק בהודות של הקפוארה. כעבור כמה ימים חזר לבקר בקיוסק, וכשפשטיניה נגע 'בלי כוונה' בבטנו כדי לחוש את הסכין החבויה, הפליט חצי חיוך וסיפר לידידו את האמת על מה שקרה: בעודו בורח נכנס לאחת הסמטאות והתחבא מעבר לפינה. כשהתקרב השיכור שלף את הסכין המוחבאת היטב מתחת לבגדיו ודקר את רודפו למוות. "לא היה לי אתו שום עסק אז התחלתי לברוח, אבל כשהוא התחיל לרדוף בכוונה לפגוע בי לא נותרה לי ברירה" הסביר.

"קפואריסט צריך גם לדעת לרוץ" סיכם פשטיניה את סיפורו לתלמידיו "וכשהוא בורח אף פעם לא יחזור על עקבותיו. בשעת סכנה קפואריסט אמיתי לא הולך מכות עם האויב אלא משתמש בערמומיות בשביל להביס את יריביו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>