מחוץ לחוק

הללו, הללו                                        Salve, salve, salve

את הנסיכה איזבל                               A princesa Isabel

בעולם כולו.                                     No mundo inteiro.

עם נוצה ונייר                              Com a pena e o papel

את העבד הפכה למשוחרר.*      Acabou com o cativeiro.

(Mestre Eziquiel)

*כיום לא נוהגים עוד לשיר גרסה זאת בהודות של הקפוארה בגלל הטענה הרווחת שמעשי הנסיכה איזבל באו מתוך מניעים פוליטיים צרים ולאו דווקא בגלל אהדתה את עניינם של העבדים.

 ב-1888 הכריז השלטון הברזילאי על שחרור העבדים, אבל כעבור שנתיים מתעוררת הסכנה הגדולה ביותר לקיום הקפוארה בדמות תקנה המוציאה את העיסוק בריקוד הקרב אל מחוץ לחוק. מהפך זה קשור ישירות למאבק המתחולל על השלטון, וממחיש את ההשפעה הגדולה שהייתה לאנשי המלטות על החיים הפוליטיים.

למרות שזכתה לעצמאות כבר ב-1822, נמצאת ברזיל עדיין תחת שלטון מלוכני. שחרור העבדים נעשה בעיצומו של מאבק פוליטי בין המלוכנים לבין הרפובליקנים דווקא ביוזמת

נציגת המלוכה, הנסיכה אִיזָבֵּל. אסירי תודה מתגייסים רבים בעם כדי להגן על השלטון, ואנשי יחידת הגְוַורְדָה נֶגְרָה (המשמר השחור), המורכבת ממשוחררים וקפואריסטים, מוכנים ללכת באש ובמים אחרי הנסיכה, נאבקים ברפובליקנים, אבל בסוף גם הם נוחלים תבוסה אל מול כוחות האופוזיציה וב-1889 מוכרזת הרפובליקה. הממשל הרפובליקני החדש תאב נקם, מציב אל מול אנשי הקפוארה את אויבם הגדול ביותר: מפקח המשטרה סָמְפָּיוֹ פֶהָז.

הסכנה הגדולה לקפוארה איננה מצויה בעובדה שמפקח זה ידוע לשמצה בכוחו ובאכזריותו, ואף לא בהיותו ערמומי ונחוש בדעתו. הסכנה הגדולה במפקח סָמְפָּיו היא היותו אחד הקפואריסטים הטובים בתקופה. כך, מכיר הוא את כל המנהגים, מקומות המסתור ושיטות הלחימה של אנשי המלטות. מצויד בחוק שזה עתה נחקק (1890), לפיועיסוק בקפוארה נחשב לפשע שדינו 3 חודשי מאסר והגליה, הוא שולח שוטרים מוסווים לשחק ברחובות העיר, וכל מי שמתפתה להצטרף נעצר בו במקום. בנוסף הוא משיג את שמותיהם של מרבית מנהיגי המלטות ותוך שבוע בלבד נלכדים 110 קפואריסטים ומוגלים לאי נידח בשם פֶרְנַנְדוֹ גִ’י נוֹרוֹנְיָה.

מספרים שסמפיו הצליח לגייס מלשין מקרב אנשי הקפוארה, שעזר לו ללכוד את רובם. כשניגש אליו זה והכריז "עכשיו כבר אין עוד אף קפואריסט בעיר" השיב סמפיו: "אתה משקר!… נשארו עדיין שני קפואריסטים: אחד זה אני והשני – אתה. ראה, אני לא יכול ללכת מכיוון שבתוקף תפקידי כמפקח משטרה יש לי עדיין מה לעשות פה בבירה. אבל לך, דבר לא מונע מלהתארח אצל חבריך באי". וכך היה…                                                                (מתוך העיתון Vida Policial 1926).

מלחמת החרמה שמוכרזת נובעת כנראה לא רק בשל סיבות פוליטיות. כבר באמצע המאה מושמעות תיאוריות גזעניות הטוענות שעירוב הלבנים עם האינדיאנים והשחורים גורם ל'היחלשותו' של הגזע הברזילאי, וקוראות לעידוד ההגירה מהארצות הסקנדינביות ומגרמניה. כל מה שקשור בתרבות האפריקנית נחשב בעיני ברזילאים רבים כנחות ובעקבות שחרור העבדים מתעורר ביתר שאת הפחד של ה'לבן' מפני 'השחור'. כל זה גורם לכך שהיחס לקפוארה כבר אינו מוגדר רק כ"סכנה לציבור", אלא הופך ל"מחלה מוסרית"… אבל הקפוארה כבר מזמן איננה צורת ביטוי של השחורים בלבד ובמהלך המאה ה-19 מוזכרים יותר ויותר שוטרים, אנשי צבא, לבנים, ואפילו זרים שנשבים בקסמו של ריקוד הקרב, וחלקם אף נוטלים חלק בפעילות המלטות. הקפוארה היא כבר חלק מתוך הנשמה הברזילאית והסיפור הבא ממחיש את חדירתה אפילו לתוך מעמד האצולה הלבן. זהו סיפור מאסרו של הקפואריסט שכמעט הפיל את הרפובליקה הראשונה של ברזיל: פרשת ז’וֹקָה הֵיס.

 למרות היותו בן של ברון ידוע – בעליו של אחד מהעיתונים הגדולים בתקופה, ז’וקה הֵיס היה ידוע בתור קפואריסט מעולה. עם שובו לברזיל ב-1890 כדי לטפל בירושה שהשאיר לו אביו אחרי מותו, נעצר ועמד להיות מושלך לפי החוק החדש אל בית הכלא שעל האי פרננדו גִ’י נורוניה. ניסיונות של חברים בעלי השפעה של אביו לשחררו הגיעו לשיאם כאשר שר החוץ איים בהתפטרות ובהפלת הרפובליקה, אך גם הם לא יכלו לכוחו של המפקח סמפיו וז’וקה היס הוגלה אף הוא למושבת העונשין. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>