הקפואריסט

התרנגול קרא                                             Galo já cantou

השחר הפציע                                              Já raiou o dia

ונדמה היה                                                       Até parece

שאני נמצא שם, בבאהיה                Que estou lá na Bahia

                  (עממי)

עכשיו נצא להסתובב ברחובותיה של העיר שהפכה להיות במאה ה-20 בירתה הבלתי מוכתרת של הקפוארה המסורתית – סלבדור, באהיה.

העיר בה פועם הלב השחור* של ברזיל זורמת לה בקצב רגוע לאורך דרכיה המפותלות, ירידות נושקות לעליות, והסמטאות הקטנות, מסתבכות בינן לבין עצמן, בסופו של דבר מוצאות דרכן אל הכיכר.

עשן קטורת מתקתק מסתלסל אט אט מפתחי הכנסיות, מתערב בריחו החזק של שמן הדֶנְדֶה* המטגן בתוך הסירים הגדולים את האֲקַרָזֶ'ה*. המַמָה-בַּהֲיָנָה* יושבת מאחורי הסירים, משתלבת בשמלתה הלבנה עם חזיתות בתים בצבעי פסטל – תכלת צהוב ואדום. ברק הגלים הנושקים לסירות דייגים, ברק הזיעה מגופות שחורים המכים בעוצמה בתופי הבָּטוּקַדָה*. אשכולות הפעמונים בצריח הכנסייה מצלצלים ומראש עץ הדקל ניתק לפתע אחד ממצבור אגוזי הקוקוס ונוחת ארצה בחבטה עזה…

מצחצח הנעליים בפינת הרחוב מצטרף תוך כדי עבודה אל מקצב הבטוקדה בתיפוף על קופסתו, ואנו מתחילים לרדת לאיטנו בלַדֵירָה דוּ פֶּלוֹ (אחד הרחובות המרכזיים במרכז סלבדור), נזהרים שלא להיכשל בינות לאבני הכביש השחורות…

מקומו ה'טבעי' של הקפואריסט הוא הרחוב. ברחוב יש להיעזר בעשר זוגות עיניים 360 מעלות. צריך להיזהר ממכונית המגיחה מפינת הרחוב, לשים לב לקפואריסטים מקבוצה יריבה המופיעים

במדרכה ממול, לראות שמאחור לא מגיע החבר של זאת איתה התעסקת  אתמול… הקפואריסט מתנהל בהליכה נון-שלנטית 'ז’ינגאית' ורגועה אבל הוא יגיב במהירות לכל תנועה מפתיעה שתתרחש בסביבתו. מודע כל הזמן לדרכי ההמלטות, הוא לא יחלוף על פני תחנת משטרה אלא יעבור למדרכה ממול, וכך ינהג גם כאשר יגיע לחצית פינת הרחוב.

ואף פעם לא ייכנס לתוך רחוב ללא מוצא…

"אוֹי, טודוֹ ביי"? "אהלן, הכל טוב?" יקרא בשמחה לעבר אדם שהכיר זה עתה כאילו הם חבריםטובים מזה שנים, אבל לא יבטח אפילו בחברו הטוב ביותר. דסקוֹנפידוֹ אי פרבינידוֹ (חשדן ומוכן לתגובה), חיוך נסוך על פניו אך בתוכו הוא תוהה על אפיו וכוונותיו של בן שיחו. הקפואריסט מבחין בכל הפרטים הקטנים – פרטי לבוש, תנועות מאפיינות, מקום הארנק, וגם אם חבוי סכין בבגדו.

וכשישב לנוח ולשתות בירה באיזה בר תמיד יישב כשגבו אל הקיר ופניו לרחוב…

*סלבדור, באהיה נחשבת לעיר עם אחוז השחורים הגדול בברזיל הרבה מאושיות התרבות הברזילאית מגיעים מעיר ומדינה זו.

*דנדה – פרי של סוג דקל, ממנו עושים שמן בעל ארומה חזקה המייחדת רבים מהמאכלים של באהיה.

*אקרז'ה – ה'פָלָפֶל' המקומי (בלי פיתה), עשוי על בסיס שעועית.

*ממה-בהינה – כך מכונות הנשים הלבושות בתלבושת הלבנה המסורתית עם השמלות רחבות השוליים.

*בטוקדה – חבורת נגנים המורכבת בעיקר מכלי הקשה, צועדת ברחובות ומנגנת מקצבים אפרו-ברזילאים סוחפים.

הגענו אל המעלית הגדולה המורידה אותנו מהעיר העילית לעיר התחתית. מלמעלה אנו משקיפים על הנוף המרהיב שנשקף לעינינו: הנמל, רציף הדייגים, המפרץ הגדול ובאופק האי אִיטַפָּרִיקָה, כל זה נקרא באהיה גִ'י טוֹדוֹס אוֹס סַנְטוֹס – מפרץ כל הקדושים. לפתע אנו חשים בכף יד קטנה אוחזת בזרוענו. ילדה קטנה עונדת על פרק ידנו סרט אדום עליו כתוב Lembrança do Senhor do Bonfim* (מזכרת מסֶנְיוֹר מבּוֹנְפִים).

המעלית נוחתת בחבטה קלה, אנחנו יוצאים ומפלסים דרכנו ביער של בניני הבטון הגבוהים, חוצים את שוק התיירים הנודע מֶרְקָדוֹ מוֹדֶלוֹ, עוברים ליד ההודה הידועה המתקיימת לידו (זוהי אינה הודה מסורתית אלא מיועדת לתיירים והמשתתפים בה דורשים מהצופים ומהמצלמים כסף), ובסוף מגיעים אל המזח. פעם עגנו כאן אוניות מלאות אפריקנים אומללים שהובלו אל שוק העבדים – היום אנו מתענגים על הנוף הפסטורלי של ספינות הדייגים.

לכאורה, לא היה משהו יוצא דופן בקפואריסט שהתקרב אל ההודה. רזה וגבוה, רגליו ארוכות וכפות הידיים גדולות – מבנה גוף 'קלאסי' של קפואריסט. אבל הדרך בה נענע את ישבנו וצורת הדיבור הסגירו מיד את טיבו: " אי אאי, בישה" "מה קורה, הומו" קדמו אותו ב'ברכה' כמה מהנוכחים כשהצטרף להודה.

למרות היותה קתולית, מצטיינת החברה הברזילאית בפתיחות מפתיעה כלפי הומוסקסואלים וטרנוורסיסטים המסתובבים ברחובות הערים הגדולות. אבל פתיחות כזאת לא הייתה בהודה של הקפוארה שנחשבה בעבר לסביבה בעלת אופי מצ'ואיסטי. באותו יום גברו הצחוקים והקריאות המתגרות ביתר שאת, במיוחד היה זה מצד אחד מהגדולים והמפחידים בהם מיזה פרטה' כינויו.

כשה'בישה' קנה לפתע את המשחק מול אותו בריון הוא הפליט הערה לעבר חבריו, והחל ב'סיבוב של העולם' כשידיו מכסות את עכוזו לקול צחוקם הרועם של הנוכחים. עם חידוש המשחק עשה עצמו קמיזה פרטה רועד מפחד אבל חצי חיוך היה נסוך על פניו גם כשהתחיל את תנועת הארמדה. את ההסטרה המהירה שהכשילה אותו הרגיש רק כשנפל עם כל כובד משקלו על הרצפה. בזויות פיו היה עדיין קצהו של חיוך כשהתחיל להתרומם אבל שוב לא הבחין בברך של ה'בישה' שטסה לעבר פרצופו, שברה את אפו וגרמה להתעלפותו במקום.

מאותו יום ואילך זה היה גורלו של כל קפואריסט שהעז להעיר משהו ל'בישה'. הוא\היא הפך

להיות לאימת ההודות בעיר וכאשר היה מתקרב בהילוכו המענטז הייתה זיעה קרה מכסה את פניהם

של רבים מהנוכחים.

והכינוי שקיבל הצטרף אל 'פנתאון' הקפואריסטים המפורסמים: מדמי סטה (גברת שטן)*.

 *סניור דו בונפים- הקדוש המגן של באהיה (בּוֹנְפִים- סוף טוב).

אנחנו צועדים ופנינו לכיוון פְּרַסָה דָה סֶה – הכיכר המרכזית של העיר. בפינת רחוב אפלה מתגלה לנו מראה מוזר: כמה בקבוקים ושאריות של רגלי תרנגולות, נוצות ונרות. עוברי אורח אינם מתקרבים לשם – הם אינם רוצים להסתבך עם המַקוּמְבָּה*.

בלילה קיימה שם המַקוּמְבֵּרָה טכס שמטרתו להטיל כישוף על מישהו.

משב רוח פתאומי נושא את הנוצות ובעורנו עוברת צמרמורת…

האדם שעמד ליד דלפק הקבלה המתין בסבלנות עד שהפקיד בצד השני יסיים את שיחתו. "כן, מה אתה רוצה?" "באתי לחפש עבודה" אמר השחור גבה הקומה ומסר את מכתב ההמלצה שכתב לו חברו הטוב. הפקיד עיין בנייר ואז סימן משהו לכיוון החדר הסמוך. תוך שניות הקיפו את השחור עשרה שוטרים חמושים מכף רגל עד ראש שידעו שלפניהם עומד אימתה של באהיה: הקפואריסט מַנוּאֶל הנריקי הידוע בכינויו 'ביזוֹרוֹ' (חיפושית). ואילו ביזורו, אם היה יודע לקרוא, היה מבין שהחבר לא היה חבר וה'המלצה' הייתה גזר דין מוות.

אבל סימני התרגשות לא עלו על פניו, גם כאשר מפקח המשטרה קרא לו להיכנע. מלבד היותו לוחם עז נפש הסתובבו שמועות בהודות של הקפוארה על כך שעוד בגיל צעיר רכש כוחות מאגיים. מפה לאוזן עבר הסיפור על מלכודת של 30 אנשים חמושים ממנה הצליח להיחלץ בזכות יכולתו העל-טבעית להפוך לחיפושית. במקרים אחרים שימש אותו ה'קוֹרְפוֹ פשדוּ' (גוף סגור) – כוח מאגי שהגן עליו לא רק מתקיפות של נשק קר אלא מנע אפילו חדירת כדורי אקדח.

פרסומו בא לא רק ממעלליו בהודות של הקפוארה אלא גם בזכות מאבקו בממסד ובאי הצדק. פעם אחז בזקנו של מנהל עבודה שהתעמר בעובדיו והניף אותו באוויר כדי ללמדו לקח. ללא כל חשש היה נכנס לבית הסוהר ומשחרר אסירים שנכלאו על לא עוול בכפם. ביזורו הפך לאגדה עוד בחייו ויעידו על כך הכינויים שהוצמדו לו: ביזוֹרוֹ מנגנגה (ביזורו המרפא) וביזורו קוֹרדאו ג'י אוֹרוֹ

(ביזורו חגורת הזהב).

הסכין שנשלף לא נצץ באור השמש. צבעו היה שחור, עשוי מהעץ הקשה ביותר שאפשר למצוא

בברזיל – הצ'יקום. שבוע לפני כן הטילה המקומברה כישוף, והסכין הזה היה היחיד באמצעותו אפשר היה לחדור את ה'קורפו פשדו'. ביזורו התגבר בקלות על שמונה מתוקפיו ופנה לרדוף בחמת

זעם אחרי זה שהחל להימלט, אבל אז הגיח לפתע מפינת הרחוב נושא סכין הצ’יקום ותקע אותו בגבו של ביזורו שנפל מתבוסס בדמו.

*הסיפור הנו פרי הדמיון אבל מבוסס על דמויות אמיתיות ועל פי רוחם של סיפורי פולקלור. מדמי סָטָה התפרסם בחצי הראשון של המאה ה-20 בעיר ריו, והיה כנראה הראשון בברזיל שלא נרתע מלהציג עצמו כטרנוורסיסט. קמיזה פרטה, אף הוא, קפואריסט ידוע מההודות של ריו באותה תקופה.

*מקומבה – טכסים מאגיים, מיסטיים, שמטרתם לרפא מחלה, לכבוש אהבה או להטיל קללה. מָקוּמְבֶּרָה – מנהלת הטכס ובעלת כוחות מאגיים.

גופו של הקפואריסט פסק מלחיות אבל רוחו מוסיפה להזין עד היום את הסיפורים והשירים בהודות של הקפוארה*.

הגענו לכיכר המרכזית של העיר סלבדור. מגוון עצום של פרות טרופיים מכל הצבעים והצורות מעטר את קיר הקיוסק הפינתי הקטן וברקע רעש המערבל המכין את הסוּקוּ (שייק פרות) שהזמנו. ההמולה של ההמונים הצובאים את המדרכות, הבלגן של הדוכנים הממלאים את הכיכרות, נדמה כאילו שום חוק לא שולט על התוהו ובוהו של רחובותיה.

אבל יש איזה קצב שכאילו מנהל את העניינים בסוג שונה של סדר. סדר השולט דרך הז’ינגה של הגוף, בדיבור הברזילאי ששר לו בנינוחות, ובחוק הבלתי הכתוב שאומר דָה אוּם זֵ'יטוֹ (תעגל פינות). הכל קורה ונפתר בצורה טבעית וזורמת, ובמקרים בהם תתרחש התנגשות היא תהיה קצרה ומהירה והחיים מייד יחזרו לקצבם הרגיל – כאילו כלום לא קרה.

כך גם בתקופה הפרועה ביותר בשנה – הקרנבל.

לא ידעתי את שמה.

ראינו זה את זו משני עברי הרחוב והמבט נשאר תקוע. לחצות את הכביש הצר היה קשה בגלל

נחשולי אדם שצעדו לאורכו בטירוף של שירה וריקודים, אבל כשהגעתי היא עדיין עמדה שם עם אותו חיוך של טבעיות ושמחה, חיוך שכאילו אומר: "הכל ברור לא?". איך מבט אחד יכול להביע

 

*כמה סיפורים מתייחסים לחייו וסופו של הקפואריסט 'ביזורו', וזה המובא כאן הוא עיבוד שלהם.

כל כך הרבה: עור שחום בליל ירח על חוף איטפואה, חיבוק לצלילי בוֹסה נוֹבה של קייטנוֹ ולוֹזוֹ*, סיפורים, אגדות של באהיה והתמזמזות אין סופית על הספסל בכיכר

יכול להיות שאמרה לי את שמה ואני פשוט כבר הייתי אחרי שתי כוסות קייפיריניה* של התחלת הערב. או שהייתה זאת הלהקה על הטריוֹ אֶלטריקוֹ* שבדיוק התחילה לנגן את הלהיט, שהקפיץ את כל הרחוב לריקוד שמח פרוע ואקסטטי ולרעש מחריש אוזניים בו אי אפשר לשמוע מילה.

 

זו לא הייתה נשיקה של ברכה או של תשוקה. הייתה זאת נשיקה של אהבה אמיתית לכל כולה. לא היו שאלות של מניין, לאן, מה עושה, בעצם, אפילו לא דיברנו מילה – אבל ידענו הכל. בזווית העין הבחנתי שהטריו אלקטריקו התחיל לנוע ונדבקנו מחובקים לקיר הסמוך. כבר ידעתי שהמקום הכי

מסוכן בקרנבל הוא אחורי המשאית, לשם מגיעים חבורות של צעירים הפוצחים בריקוד פראי

שאופיו הוא של קרב התגוששות. לשהות שם זה כמו להלך על חודו של תער; יש להיזהר מלרקוד בתנועות מתגרות ומצד שני אסור להראות חולשה ופחד בטריטוריה האישית. צריך שם הרבה

*אחד הזמרים הידועים של ברזיל.

*משקה אלכוהולי על בסיס של קַשָסָה (הוודקה המקומית), סוכר ולימון.

*משאיות ענק שנוסעות לאורך הרחובות בזמן הקרנבל מלאות ברמקולים, ועליהן להקה השרה את

  שירי הקרנבל.

'ז’ינגה' כי כל טעות יכולה לגרום לתגובה מהירה אלימה ואכזרית מצד הסובבים ואז רק כושר

הריצה יכול להציל…

המשאית חלפה והרחוב מסביבנו נרגע. החיבוקים והנשיקות היו כבר פחות של אהבה ויותר של תשוקה. לרגע עזבתי אותה כדי לקנות פחית בירה…

ואז לפתע נשמעה ירייה.

תוך שניות נשכבו כל מאות החוגגים ברחוב כאילו חודרים לחריצי המדרכת. מהמחסה מאחוריו נשכבתי ראיתי אדם רודף אחרי אחד אחר עם אקדח שלוף בידו ורצח בעיניו. בעוד המשטרה מגיחה מכל הצדדים ומשתלטת על האדם החמוש שבתי למקום שהשארתי את אהבתי אבל היא נעלמה במהומה שנוצרה. למצוא אותה היה כבר חסר כל סיכוי כי ברגע שהאזיקים ננעלו על ידיו של הפושע התרוממו כולם וחזרו לרקוד באותה שמחה, התלהבות, חיבוקים ונשיקות.

אפילו קצת יותר

לפתע מגיע לאוזנינו צלילו של בירימבאו. אדם נשען וגבו אל גזע עץ קוקוס תמיר, מפליא

בנגינה של מקצב הקפוארה. אנשים המתקבצים אט אט יוצרים מעגל ומוחאים כפיים לפי

הקצב. מנקה הרחוב בלבושו המרופט מפסיק את עבודתו, משעין את המטאטא על גזע העץ ומתיישב לרגלי הבירימבאו. למשמע הצלילים עוצר גם איש עסקים בחליפה ועניבה את הילוכו המהיר, מניח את מזוודתו המהודרת בצד ומתיישב למולו. עוד רגע ייכנסו השניים לתוך ההודה ויתחילו בבְּרִינְקָדֶרָה* בה יכולים להשתתף כולם: ילד וזקן, קטן עם גדול, או שחור עם לבן.

כל קפואריסט שהכיר בערך עצמו הגיע להודה בסככה שברובע הליברדגִ'י. בכל יום ראשון אחז בבירימבאו מסטרה ולדמר שהנהיג את ההודה ולצידו מסטרה טראירה ועוד רבים מפורסמים. בין הצעירים שנהגו לפקוד את המקום היה קפואריסט בשם דויד, שנחשב לאחד מהטובים שבשחקנים.

יום אחד שוחחו הנוכחים אחרי ההודה אודות קפואריסטים ידועים, וולדמר הפליג בשבחו של אחד בשם בוֹ קבריטוֹ (תיש טוב), שהיה מגיע מדי פעם. דויד, למרות שנהג לבקר ברבות מהודות העיר, לא פגש בו מעולם, ודברי המסטרה עוררו את סקרנותו. מאותו יום הקפיד דויד להגיע בכל ימי ראשון לסככה של ולדמר בציפייה לבואו של בו קבריטו.

כמה שבועות מאוחר יותר הוא הגיע, וולדמר ערך היכרות בין השניים. לאחר שברכו זה את זה חזרו

למעגל והמשיכו לצפות במשחקים בלי להיכנס להודה. כל אחד חיכה לשני כדי שיוכל לבחון את

משחקו וולדמר, שהבחין בערמומיות השניים, פתח בקוהידו המבשר את סוף ההודה כדי להמריץ אותם להיכנס:

האדון הורה – רק עוד סיבוב אחד                           Ya ya mandou dá – uma volta só

זה הסיבוב של השחור – סיבוב ערמומי       É a volta do nego – uma volta malvada

*משחק ילדים, שעשוע. כינוי למשחק הקפוארה.

בו קבריטו החליט לשבור את הקרח, הזמין את דויד לרגלי הבירימבאו ושני הלוחמים פתחו במשחק מגלה ומחביא את תנועותיו. עם הזמן הפכה ההתמודדות להיות יותר נועזת כאשר כל תנועה כופה עצמה על היריב והבעיטות חולפות כחוט השערה מהפנים או הגוף. לפתע חדרה בעיטה של בו קבריטו את הגנת דויד ופגעה בפניו. הייתה זאת בעיטה עם שליטה שלא התכוונה להזיק אבל לכולם היה ברור שאף אחד לא יכול לנבא לאן יתגלגל המשחק מכאן.

מסטרה ולדמר ניגן טון פתוח שאותת לשניים להגיע לבירימבאו, ואז סימן לסיום משחקם. מיד אחריהם נכנס להודה קפואריסט הידוע ביכולתו האקרובטית – אַנְטוֹנְיוֹ מינגאוו (דייסה) שמו. הוא הזמין חבר שלו והשניים פתחו במשחק מתואם שכלל תנועותמרהיבות, סלטות, סיבובים על הראש

והיד, ועוד ביצועים עד שנדמה היה שהאחד חסר עמוד שדרה ואילו על השני כח המשיכה כלל אינו פועל. המסטרה לא אהב את שראה, הפסיק את המשחק וקרא: "נערים, אני רוצה קפוארה ולא הופעת קרקס".

בלאחר ההודה התאספו כמו תמיד הנוכחים להקשיב לדברי ולדמר, והלה פתח בדברי תוכחה והשווה

בין שני המשחקים, האחד כולו 'מנְיה ומליסיה'*, בעוד השני ריק מתוכן, חסר כל בסיס , ודומה

להופעה לפני תיירים. "משחק זה, לא היה לו דבר עם העקרונות והמסורת הבסיסית ביותר של

הקפוארה" – סיכם המסטרה.

בינתיים הבחין אחד מהנוכחים בהעדרם של בו קבריטו ודויד והביע דאגה שמא הלכו 'לחסל חשבונות'. "כמו כל דבר בחיים גם בקפוארה יש סכנה. שני הנערים הם קפואריסטים עם ניסיון ויודעים זאת היטב" הרגיע ולדמר. באותו רגע הופיעו השניים מעבר לפינה לאחר ששתו ביחד בירה בבר הסמוך.

כך התחילה סיפורה של ידידות מופלאה ומרובת שנים.

*ביטוי וערמומיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>