המקצבים

כדי להבין וללמוד את מקצב הקפוארה יש לשמוע אותו. , אבל זהו כתב 'לבן' והקפוארה היא מקצב 'שחור', ואת ה'גְרוּב' של המקצב שהוא הנשמה של הקפוארה קשה לתרגם לכתב.

הבסיס הוא של ארבע פעמות כאשר הרביעית היא אתנחתא:

אבל הקצב האמיתי הוא כשהאתנחתא המסיימת הופכת להקדמה של הפעמה הראשונה. זהו ה'גְרוּב' הבסיסי.

מקצב בירימבאו:

בנגינה יש לשים לב על מקום הדגש והמשקל. הדגש הוא שנותן למקצב את ההרגשה של כניסה ויציאה ממש כמו הכניסה והיציאה שבתנועת הז’ינגה, ממש כמו משחק הכניסה והיציאה של שחקן אחד לתנועת רעהו.

המקצבים השונים של הקפוארה באים לידי ביטוי בעיקר בבירימבאו.

האב האם והבן, זהו דימוי בו משתמשים לתיאור הרכב של שלושה תופים מאותו סוג, נמוך בינוני וגבוה, שאנו מוצאים בהרכבים שמקורם במוסיקה האפריקנית. בקַנְדוֹמְבְּלֶה אלה הם שלושת התופים: הוּ, הוּמְפִּי, לֶה, ואפילו ברוק אנד רול, נכדו של הבלוז, אנו מוצאים שלוש גיטרות: בס, קצב ומובילה. בקפוארה, בירימבאו הגונגה, מדיו וויולה מנגנים כל אחד את תפקידו, ויוצרים ביחד את ההרמוניה שצריכה להיות במשחקו של הקפואריסט (הדוגמא הבאה מבוססת על מקצב האנגולה):

צליל הגונגה אפשר לדמותו לאב – בס ששולט ונותן את הבסיס למקצב של הנגינה בהודה, וגם לתנועתו האינדיווידואלית של השחקן:

 בירימבאו המדיו נותן את האלתור הבסיסי – מעין שאלה ותשובה, רמז לאופי של דו שיח במשחק של השניים בהודה. יש הנוהגים לנגן את המקצב ה'הפוך' (במקרה שלנו: סַאוּ בֶּנְטוֹ פִּיקֶנוֹ):

 הויולה היא הילד המשחק. מאלתרת, שוברת את המקצב הבסיסי, מפתיעה. זהו הברק והיצירתיות במשחק שנותנים את החיים להודה:

מקצבי הקפוארה השונים משרים את האווירה ומכוונים את סגנון המשחק. במקצב האיטי גם התנועה איטית, משוחררת וקרובה לרצפה ואילו המשחק בין השניים משולב וקרוב. במקצב המהיר, מגיע לעתים קרובות לידי ביטוי האופי היותר קרבי והתנועות טכניות ומהירות (בעיקר אצל שחקני הרז’יונל).

המקצבים היותר נפוצים בהודות הם אלה*:

אנגולה:

 

סאו בנטוֹ פּיקנוֹ:

 

סאו בנטו גרנגִ’י גִ'י אָנְגוֹלָה

  סאו בנטו גרנגִ’י דָה רֶזְ'יוֹנָל:

בנגלה

בסוף שבוע היו נוהגים קפואריסטים להתכנס בפתח אחד הבארים, לשחק להנאתם, ואז ברצונם ללגום קצת קַשָסָה (שיכר ברזילאי – מופק מקני סוכר) היו פותחים בנגינת מקצב מיוחד שאותת לבעל המקום להביא את המשקה… זוהי רק אחת הדוגמאות למקצבים הרבים הנובעים מהאופי הפולקלורי של הקפוארה, חלקם אינם קיימים עוד, ואילו אחרים מנוגנים לעתים יותר רחוקות וכך מעשירים את אפשרויות הביטוי של השחקנים.

איונה – ציפור האַנְיוּמָה נפוצה בעיקר בצפון ומרכז ברזיל, דומה קצת לחגלה ואת ראשה

 מעטרת ציצית בצורת קרן. חיה ביערות – בד"כ בקרבת מקווי מים וידועה בשריקותיה הרמות. קושרים לה תכונות מיסטיות, יכולת התחמקות ותפקיד של מזהירת חיות היער מפני בואם של הציידים. מספרים גם על תכונות רפואיות שיש לציצית שעל ראשה ויש המשתמשים בכל ראשה כתרופה להכשת נחש. הדואט המוסיקלי בו פוצחים הזכר והנקבה בעת עונת החיזור שימש כנראה כהשראה ליצירת מקצב האיונה של הקפוארה.

*יש לציין שהמסטרים לא משתמשים כולם באותם המקצבים ואותו שם מציין לפעמים מקצב שונה ואפילו אופי משחק שונה. המקצבים הרשומים כאן נלקחו מתקליטיהם של מסטרה בימבה ומסטרה קַיסָרָה.

 המצאת המקצב מיוחסת למסטרה בימבה והוא מנוגן ללא שירה. במשחק עצמו מוכיחים השחקנים את יכולתם הטכנית הווירטואוזית ויוצרים יחד כוריאוגרפיה מרהיבת עין – בבית

הספר של בימבה יועד המשחק רק לתלמידים מוסמכים. יש המשתמשים במקצב זה לציון אבל על מותו של קפואריסט.

סנטה מריה – מצבם הכלכלי של רוב הקפואריסטים בעבר היה רע, ופעמים רבות היו משתמשים בקפוארה כאמצעי להרוויח כסף. זה השפיע כנראה על התפתחות סוג של משחק בו נזרק למרכז ההודה שטר כסף או מטבע (יותר מאוחר זה הפך להיות מטפחת או כל חפץ אחר), ושני השחקנים פותחים במאבק שמטרתו היא תפיסתו החפץ בפה בלבד (בד"כ כשהרגליים למעלה). במשך המשחק אסור לגעת בחפץ (מלבד בפה) וכמובן יש להיזהר לא לחטוף בעיטה בפנים כשמתקרבים למטרה… מקצב הסנטה מריה מלווה בשיר מיוחד למשחק זה:

  קבלריה - גם זה מקצב המעיד על מצבם החברתי של הקפואריסטים בעבר. הקבלריה הם פרשים – יחידות שוטרים הרכובים על סוסים, והמקצב היה מנוגן כאשר היו מתקרבים שוטרים כדי להזהיר או לקרוא לסיום ההודה (בזמנים שהייתה מחוץ לחוק):

סמבה גִ'י הוֹדה - מקצב שאינו שייך ישירות למשחק הקפוארה, אבל מנוגן לעתים בסיום ההודה כדי לחגוג, ומלווה בריקוד מתאים
:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>