הבירמבאו

"הבירימבאו מלמד" O Berimbau ensina

(עממי)

כלי הנגינה המסמל היום את הקפוארה יותר מכל דבר אחר, הוא כלי שמקורו באפריקה – הבירימבאו (ידוע גם בשמו האפריקני אוּרוּקוּנְגוּ). בחלקים מסוימים של היבשת השחורה נאסר על הצעירים לנגן עליו מחשש פן ייקח את נשמתם לארץ שאין חזרה ממנה. בקובה קיים טכס דתי בו הכלי משמש לתקשורת עם המתים ואילו בברזיל היה נהוג לנגן עליו כליווי לשירה עממית או למספרים של סיפורי עם. בקפוארה הבירימבאו הוא המנהיג של ההודה ותפקידו מתמצה במשפט: "הבירימבאו מלמד".

נגן בירמבאו מנגן ברחו

נגן בירמבאו מנגן ברחוב

 נגן רחוב עיוור מנגן בבירימבאו (Debret, 1834)

זהו כלי פשוט – מיתר מתוח על ענף גמיש, דָלוֹעִית המשמשת כתיבת תהודה, מקל באמצעותו מקישים על המיתר כדי להפיק צליל, ואבן מטבע או דסקית לשינוי הטון – מעין יצור כלאיים פרימיטיבי של כלי מיתר והקשה. שני טונים: אחד גבוה כאשר האבן נוגעת

במיתר (פֶשָדוֹ – סגור), השני נמוך כשהאבן לא נוגעת (אַבֶּרְטוֹ – פתוח) ומצב שלישי בו האבן נוגעת-לא נוגעת ואז מופק צליל צורמני מרשרש (שִיָדוֹ)*. הרשרוש הזה, כך טוענים, מזכיר את צליל שקשוק השלשלאות של העבדים. הנגן אף משפיע על הפקת הטון בקירוב והרחקת הדלועית מהבטן, וכך משנה את תהודת הצליל (כך, שמו המלא של סוג הבירימבאו בו משתמשים בקפוארה הוא בירימבאו גִ'י בָּהִיגָה – של הבטן). הקָשִישִי, מעין רעשן העשוי חתיכת דלועית עגולה, נצרים קלועים ובתוכו זרעים, מלווה את הבירימבאו ברשרוש קצבי.

בציורי קיר מלפני 15000 לפני הספירה נמצאו עדויות על קיומה של הקשת הנחשבת

 *הצלילים נקראים גם פְּרֶזוֹ (תפוס), סוֹלְטוֹ (משוחרר) ו-סֶמִי פְּרֶזוֹ (חצי תפוס), בהתאמה.

למקור של משפחת הקשת המוסיקלית – האנתרופולוגים חלוקים בדעתם אם היא שימשה

קודם ככלי צייד או לשם נגינה. בעולם קיימים סוגים שונים של קשתות מוסיקליות, מהקטנה עליה פורטים בעזרת השיניים (בירימבאו גִ'י בּוֹקָה – בירימבאו פֶּה), דרך מקל התקוע באדמה ומותח מיתר המחובר לפח הקבור באדמה (בירימבאו ג'י לַטָה – בירימבאו פח) ועד לבן המודרני של המשפחה – הנבל. להודה של הקפוארה הצטרף הבירימבאו גִ'י בָּהִיגָה כנראה רק בסוף המאה ה-19 תחילת ה-20, והיום נהוג להשתמש בשלושה גדלים: גוּנְגָה – בעלת הדלעת הגדולה והטון העבה (בד"כ נתון בידיו של האחראי להודה), מֶדְיוֹ (בינוני) – כשמו כן הוא, ווִיוֹלָה בעלת הדלעת הקטנה והצליל הדק.*

השליטה על הכלי דורשת קואורדינציה שמתחילה כבר באחיזה הפשוטה. אוחזים בו ביד שמאל (לימניים) כאשר הזרת תופסת בחוט המחבר את הדלעת לענף ולמיתר, הקמיצה והאמה מחזיקות בענף, והאצבע והאגודל מקרבות ומרחיקות את האבן מהמיתר. הצליל מופק בשלושה 'ממדים': הקשת המקל על המיתר, מגע של האבן במיתר, וקרוב והרחקת פתח הדלועית מהבטן. העושר הצלילי שמופק ביחס לפשטותו של הכלי, האתגר למצוא

צליל אברטו

צליל אברטו

הפקת טון אברטו (קבסה במרחק מהבטן)     

צליל פשאדו-סגור

צליל פשאדו-סגור

הפקת טון פשדו סגור (קבסה צמודה לבטן)

שיווי משקל באחזקת כלי לא סימטרי על האצבע הקטנה, כל אלה רומזים על כך שהקשר הבלתי נפרד של הברימבאו וההודה אינו רק בגלל הצלילים המופקים ממנו אלא נובע ממשהו עמוק יותר הקשור לנוכחותו הפיזית, והדברים הבאים מבהירים זאת היטב.

רמז לשני הפנים שיש לבירימבאו אנו מקבלים כבר בהרכבתו – מתיחת המיתר מזכירה

מתיחת קשת לירי חיצים ובפורטוגלית שם הפעולה הוא אַרְמַר (דריכת נשק). ואמנם, בקפוארה כלי הנגינה יכול לשמש בעת הצורך ככלי נשק להתקיף יריב ברחוב או להפרדת נצים שהולכים מכות באמצע ההודה. קפואריסטים רבים מחדדים את קצהו של הענף וידוע שמסטרה פשטיניה (ולא רק הוא) נהג להלך ברחוב עם בירימבאו אליו הייתה מחוברת סכין בקצה. ריקוד מול קרב, היופי והאלימות, אותו שילוב של תכונות מנוגדות המאפיין את הקפוארה מגיע לידי ביטוי גם בבירימבאו שמצד אחד משמש בתור כלי להפקת מוסיקה,

ובאותו זמן יכול להפוך לנשק קר.

*יש מסטרים המשתמשים בבירימבאו בֶּהָה בּוֹי (בעל דלעת גדולה מזו של הגונגה), ומצטרפים אליו הגונגה והויולה.

"הרבה בלגן היה עושה הקפואריסט. לא היה זה תמיד ביוזמתו אלא גם פרובוקציה. בגלל

שאם הוא היה משוטט עם בירימבאו בידו, הם (המשטרה) היו עוברים ורוצים להחרים ולשבור, ואז הכל הוצת. הרבה קפואריסטים לא רצו לאבד את הכלי שלהם ואז היה עליהם לריב. כלי כמו הבירימבאו לדוגמא, אינו רק כלי – הרבה אנשים חושבים שזהו רק כלי. בירימבאו, בירימבאו, בירימבאו – בירימבאו זה מוסיקה, זהו כלי מוסיקלי. גם כלי התקפה. במקרה של שמחה זהו כלי נגינה ואנו משתמשים בו בתור שכזה, וברגע של כאב הוא חדל להיות כלי והופך לסכין ביד…"

(מתוך תקליטו של מסטרה פשטיניה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>